שמעונוביץ ואח' נ' בנק יורוטרייד בע"מ ואח'

פתח דבר

בהתאם להסכמה דיונית בין הצדדים (מיום 10.2.04) במסגרת קדם המשפט שנערך בפני כבוד השופט מאיר יפרח,פוצל הדיון בתביעה ובתביעה שכנגד כך שחלקו הראשון התמקד בשאלת אחריות הצדדים להתפתחות חוב בחשבון בנק וחלקו השני התמקד בשאלת הנזק והיקפו.  לאחר שמיעת ראיות  לענין האחריות ניתנה החלטה ביום 8.8.07 ובהמשך לאותה החלטה הובאו ע"י הצדדים ראיות לענין הנזק והיקפו באשר למספר רכיבים לגביהם נקבעה אחריות הצדדים. יאמר מיד , כפי שיובהר בהמשך, לא מצאתי לנכון ליתן פסק דין סופי בענין ומצאתי שיש צורך לקבל חוות דעת נוסף לשחזור של החשבון.

למען הסדר הטוב מוצא אני לנכון לצטט מההחלטה מיום 8.8.07 את הרקע לסכסוך בין הצדדים.

רקע עובדתי

הסכסוך נוגע ל" התפתחותו של חוב בחשבון מס' ... (להלן: "החשבון") ע"ש חברת "אורן יבנה תעשיות רהיטי עץ בע"מ (להלן: "אורן יבנה" או "החברה") בבנק יורוטרייד בע"מ (להלן: "נתבע מס' 1" או "הבנק") ובשמו הקודם "בנק הבניה לישראל בע"מ"...

להבטחת חובותיהם והתחייבויותיהם לבנק של אורן יבנה וכן של חברת "אורן יבנה שווק והפצה בע"מ" (להלן ביחד: "החברות") משכנו בשנת 1983, מנהל החברות XXX ז"ל (להלן: " XXX") ורעייתו XXX (להלן: " XXX") נכס שברחוב XXX (להלן: "הנגרייה") וכן את כל הפירות, ההכנסות והזיכיונות הנובעים מהנכס הממושכן לטובת הבנק.

נוכח חובן של החברות הגיש הבנק תביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב במסגרת ת.א. 3951/85 כנגד החברות והערבים להן: XXX, בנו XXX (להלן: " XXX") ו XXX. הצדדים  הגיעו להסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה") אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 25.5.1987 (ראה נספח נ/2 לתצהירו של נציג הבנק מר יוסף פנחסוף (להלן: "פנחסוף") אשר שימש מנכ"ל הבנק בשנים 2000 - 2003). במסגרת ההסכם אמורה הייתה להשתלם חלק מיתרת החוב באמצעות הלוואה על סך 131,000 ש"ח  (להלן: "ההלוואה הראשונה") שהיתה אמורה להפרע ב-60 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מתאריך 25.7.1987 בתוספת הצמדה וריבית של 13% על היתרה הבלתי מסולקת.

XXX ז"ל נפטר ביום XXX ואת זכויותיו בנגרייה שעמדו על שיעור של  50%   ירש בנו XXX ז"ל. XXX,התובעת 2, הייתה זכאית למחצית השנייה בזכויות הנגרייה.

XXX ז"ל נפטר בשנת 1988. את מחצית זכויותיו בנגריה ירשו על פי דין אלמנתו הגב' XXX,התובעת 1 (להלן: " XXX") וכן שלושת ילדיו XXX, XXX XXX, XXX              (להלן: "התובעים 5-3" בהתאמה).

לאחר פטירתו של XXX ונוכח פיגורי תשלומים כפי שגובשו בהסכם הפשרה ביקש הבנק לממש את הנגרייה (סעיף 6 לתצהירו של פנחסוף). יחד עם זאת ונוכח בקשת XXX להגיע להסדר עם הבנק אשר יהא בו כדי למנוע את מימוש המשכון על הנגרייה שנרשם על שם הבנק הסכים הבנק להעמיד ל XXX הלוואה חדשה חלף ההלוואה הראשונה. ההלוואה החדשה (להלן: "ההלוואה"), הועמדה XXX ביום 27.3.1989. המדובר בהלוואה צמודה על סך של 164,097 ש"ח בריבית צמודה של 13% לשנה אשר פרעונה נועד להיעשות ב-119 תשלומים חודשיים רצופים. במקביל לקבלת ההלוואה התחייבו XXX ו XXX לבצע את הסכם הפשרה. בנוסף, בהתאם לכתב התחייבות (נספח נ/10 לתצהירו של פנחסוף) המחו XXX ו XXX לבנק "את כל הזכויות לפי ההסכם לשכירות". אין מחלוקת, בין הצדדים, כי  בתקופות בהן נפרעה ההלוואה הדבר נעשה באמצעות תקבולי דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת הנגרייה (סעיף 19 לכתב ההגנה המתוקן של הבנק וסעיף 16 לכתב התביעה המתוקן).

עו"ד  יונתן מילר(כתוארו אז), הנתבע 2 (להלן: "מילר") ייצג את הבנק מול התובעים  ובכלל זה משנת 1987, עת הבנק הגיש את התביעה כנגד החברות והערבים לחוב החברות, בשעה בה גובש הסכם הפשרה שבא בעקבות תביעה זו, בכל הקשור להעברתם לבנק של דמי השכירות ששימשו לפרעון ההלוואה  ובכל עניין הקשור לחשבון ולהלוואה ועד למועד הגשת התביעה נשוא דיון זה (סעיף 3 לתצהירו של פנחסוף וסעיף 6 לסיכומי הבנק). במקביל מילר ייצג גם את התובעים בכל הקשור לגיבוש הסכמים להשכרת הנגרייה, הליכים משפטיים כנגד השוכרים ובהעברת כספי השכירות לבנק (סעיף 10 לתצהירו של פנחסוף וסעיפים 10 ואילך לתצהירה של XXX).

מילר עצמו עזב את הארץ בפתאומיות במאי 2002 בשל הסתבכותו בפלילים בפרשה שאינה קשורה לעניננו. הוא שב בתחילת 2005, לא נתן תצהיר עדות ראשית מטעמו בתיק זה אך העיד ארוכות בפני. כנגד מילר עצמו ניתן ביום 10.11.04 צו כינוס נכסים בתיק פשט"ר 2248/03 (עדותו של מילר ברישא לעמ' 67 בפרוטוקול).

מילר היה מבוטח במסגרת פוליסת ביטוח אחריות אצל איילון חברה לביטוח בע"מ, (להלן: "איילון"). לאחר שלאיילון נודע, כי מילר נמלט מהארץ היא ביטלה ביום 4.6.02 את הפוליסה. יש לציין, כי  במקור התביעה נשוא דיון זה הוגשה כנגד הבנק וכנגד מילר בלבד אולם ביום 1.1.2003 הגישו התובעים, באישור בית המשפט, כתב תביעה מתוקן אשר כלל גם את איילון כנתבעת מס' 3.

עד לשנת 1996 נפרעה ההלוואה כסדרה באמצעות תשלום דמי השכירות. החל משנת 1996 וכאשר החלו להיווצר פיגורים בהזרמת דמי השכירות החל להיווצר גם גרעון בחשבון הבנק נשוא דיון זה.

בראשית שנת 1996 הייתה הנגרייה מושכרת לחברה בשם א.א.א.א. הלוהט 1988 בע"מ (להלן:"הלוהט"). מילר הוא שייצג את XXX ו XXX בהסכם השכירות עם הלוהט.  לטענת התובעים הלוהט נותר חייב בגין דמי השכירות עשרות אלפי ש"ח (לפחות  36,500 ש"ח נכון ליוני 1996) (סעיף 17 לכתב התביעה). במקביל החל להיווצר לטענת התובעים פיגור של כ-20,000 ש"ח בחשבון.

ביום  4.11.1996 נחתם הסכם שכירות חדש בין XXX ובין שוכר חדש בשם רמי מימון (להלן: "מימון"). גם חוזה שכירות זה נערך ע"י מילר (סעיפים 19 - 20 לכתב התביעה  ונספח ו' לכתב התביעה שקדם לכתב התביעה המתוקן). לטענת התובעים, רק בדיעבד ולאחר שמימון פינה את הנכס בחודש מרץ 2000 למדה XXX, כי במשך שלש שנים וחצי בהן החזיק מימון בנכס הוא שילם כדמי שכירות רק כ-20,000 ש"ח וזאת כאשר בפועל דמי השכירות היו צריכים לעמוד בתקופה זו על כ-250,000 ש"ח (סעיף 25 לכתב התביעה). התובעים מציינים, כי כתוצאה מכך תפחה יתרת החובה  בחשבון והגיעה ביום 20.9.2001 עד לסך של 348,447 ש"ח. הבנק, מציין (סעיף 12 לכתב ההגנה המתוקן), כי יתרת החוב בחשבון ההלוואה עומדת, נכון ליום 1.5.2002 על כ- 401,395 ש"ח.

ביום 29.11.2000 השכירה XXX את הנגרייה  לשוכר חדש. חוזה  שכירות זה לא נערך כבר ע"י מילר. XXX מסרה ביום 22.1.01 הודעה בכתב למילר בה עדכנה אותו על השכרת הנגרייה ואף צירפה להודעה את חוזה השכירות (נספח נ/33 לתצהירו של מר פנחסוף). 

מכל מקום לאחר שההלוואה לא נפרעה הגיש הבנק בקשה למימוש המשכון הרשום לטובתו על הנגרייה במסגרת תיק הוצל"פ 6-0172555-01. ביום 22.5.2003 נחתם בין הבנק לבין התובעים הסכם לפיו תימכר הנגרייה נשוא המשכון וכי התמורה תופקד בחשבון נאמנות ע"ש ב"כ הבנק וב"כ התובעים כאשר התמורה תקוזז מסכום החוב של התובעים לבנק (ההסכם למימוש הנגרייה נכלל בנספח ז' לכתב התביעה שכנגד). ביום 26.8.03 הגיש הבנק תביעה שכנגד נגד התובעים וכן כנגד שני ערבים לביצוע הסכם הפשרה. בהמשך סילק הבנק את התביעה שכנגד הערבים. לפי סעיף 12 לכתב התביעה שכנגד נכון ליום 27.7.2003 עומדת יתרת החובה בחשבון ההלוואה בפיגור על סך של כ- 549,663 ש"ח ובקיזוז הסכום הצפוי להערכת הבנק להתקבל בגין התמורה נטו ממכירת הנגרייה הועמד סכום התביעה שכנגד על 300,000 ש"ח".

ההחלטה בשאלת האחריות